<h1>אהל מועד שער ר"ה ויוה"כ דרך ד'</h1>
<h2>דף פב.</h2>
התינוקות מותרין באכילה ושתייה ורחיצה וסיכה שזהו גידוליהם פי' שבזה רבין ומתגדלין אבל בנעילת הסנדל אסור וסמוך לפרקן מחנכין אותם להתענות לשעות ופרקן היינו י"ב שנה ויו"א לנקבה וי"ג שנה ויו"א לזכר. איזהו חנוך שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בג' בשלש מאכילין אותו בד' וי"א שסמוך לפרקן צריך להתענות ולהשלים ופסק הרא"ה דשתי שנים קודם גדלות אם בריאין משלימין מדרבנן ושתי שנים קודם לכן מחנכין אותן לשעות ויש דעות אחרות בזה ודברי הגאון ר"י אינם מבוארים ככל הצורך ועל האחרונים אנו סומכין.
עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה שאין דבר עומד בפני פק"נ אלא ע"ז וג"ע וש"ד ואפי' אין לחוש לעוברה אלא משום סכנת ולד מחללין אע"ג דספק אם בן קיימא הוא.
<h2>דף פג.</h2>
מאכילין החולה עפ"י בקיאים ואם אין שם בקיאים מאכילין אותו עפ"י עצמו עד שיאמר די. החולה או' צריך אני אפי' מאה אומ' א"צ שומעין לחולה. חולה אומ' א"צ ורופא אומ' צריך שומעין לרופא. היו הרבה אומ' א"צ ושנים אומ' צריך ספק נפשות להקל. רופא א' אומ' צריך וב' אומ' א"צ הולכין אחר הרוב. כת' הרמב"ן במנין שוה ברופאים הולכין אחר בקיאותו ומיהו א' במקום שנים ומ"מ אם היה בקי ומופלג בחכמה מהם חוששין לדבריו ולהחמיר וחומרא זו היינו להתעסק בכל צורכי חולה. חולה אומ' יכולתי לצום ורופא אומ' איני יודע ורופא אומ' יכול לצום שומעין לרופאים. היה צריך החולה לדבר האסור מאכילין אותו הקל תחילה וכן בדבר המותר מאכילין אותו פחות מכשיעור וכן מוכיח בכריתות בפ' אמרו לו [י"ג ע"א] וכ"כ בה"ג והשיעורין שנהגו להאכיל ולהשקות כתבו בשם הרא"ה [יבמות ק"ב ע"ב] שהם לאכילה עד י"ד אריג'ינץ ולשתייה מה שמחזיק חצי ביצה וצריך לשהות בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה כדי אכ"פ שהוא שיעור ד' בצים לדעת רש"י ולדעת הר"ם ג' בצים והוא ז"ל סובר שאינו שוהה אלא כדי שיעור שתייה בין שתייה א' לשתייה אחרת ואע"פ שהתוס' מסייע לסברא זו אין כן דעת האחרונים כמו שנתבאר בנ"ד מדרך ג'.
מי שאחזו בולמוס פי' חולי העינים כגון מכת סנורים מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו והוא דלא אפשר ליה בדברים טהורים וכל מיני מתיקה אם אוכלה לאחר אכילה מאירין את העינים. עושין לחולה שיש בו סכנה שתים או ג' רפואות בבת א'.
החושש בשניו לא יגמע החומץ שאפי' דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום גזרו משום שחיקת סמנין ודינין אלו נתבארו בדרך ט' משער השבת. מכה של חלל א"צ אומד. גב היד וגב הרגל א"צ אומד ופי' ועושין להם כל שרגילין בו בחול ומיהו ודאי כשיודעין ורגילין באותו חולי שא"צ חלול אסור לעשות לו וכ"ש בחולה או רופא שא"צ דאין מחללין אע"פ שהיא מכה של חלל.
בכל מיחוש שאין בו סכנה אם מוטל למשכב מותר בשבות שאין בו משום מעשה דהיינו אמירה לגוי ובשבות דבמלאכה הנעשית ע"י שינוי חולי שיש בו סכנת אבר התירו בו כל שבות.
<h2>דף פד:</h2>
וספקו דוחה שבת ולא ספק (זו) שבת זו אלא ספק שבת אחרת פי' אם אמדוהו לשמונה ימים ויום ראשון שבת אין אומ' נשא עד הלילה כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות אלא מתחילין מיום השבת.
ת"ר מפקחין פק"ן בשבת והזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד.
<h2>דף פז:</h2>
יוה"כ נושאין כפיהם ג"פ ביום שחרית ומוסף ובנעילת שערים ובתעניות בשחרית ומנחה וטעם למה אין מברכין ברכת כהנים במנחה ביוה"כ משום דאיכא למיגזר אטו מנחה דשאר ימים דשכיח בהו שכרות ובתענית דלית בהו נעילה לא גזרינן.
חל יוה"כ בשבת אומ' צדקתך ואין אומ' אבינו מלכנו ויש מקומ' שאומר' אותו ומפטיר בנביא. במנחה מזכיר של שבת לדעת הגאון רבינו וסייעתי' וכ"כ הגאון שהלכה כריב"ל שמחייב אם חל בשבת להזכיר בתפי' נעילה של שבת ואע"פ שאין תפי' זו באה בשבת יום הוא שנתחייב בה' תפילות.
מאי תפי' נעילת שערים תפי' יתירה ומתפלל אתה בחרתנו במקום אתה יודע רזי עולם ואומ' אתה נותן יד לפושעים וכשהשמש בראש הדקלים אז מתחיל תפי' נעילה והיינו סמוך לשקיעת החמה שהיא נעילת שערי שמים ותפי' נעילה אע"פ שפוטרת של ערבית נהגו הכל להתפלל של ערבית ולפי' כשתחשך מתפלל של חול ומבדיל בחונן הדעת ואחר מבדילין על הכוס ומברכין על האור ששבת או על אור היוצא מן העצים ומן האבנים וכבר נתבאר זה בארוכה בשער ג' מס' משמרת הקודש ונהגו לתקוע במוצאי יוה"כ ס' תשר"ת קודם שיתחיל ברכו וי"א שהטעם כדי לערבב השטן שלא היה לו רשות לקטרג ביוה"כ ועכשיו רוצה לקטרג וכדי לערבבו תוקעין ור"ה גאון אומ' כי היא זכר ליוה"כ של יובל שכ' בו ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם ואני מוסיף על דברי הגאון ואומ' אני שהתקיעה היא לסימן טוב ולומר שכשם שתקיעה של יוה"כ של יובל היא סימן לצאת הכל לחירות כך אנו תוקעין בכל מוצאי יוה"כ לסימן טוב שיצאנו לחירות מן העונות שכולם נמחלו לנו.
